מירי אבשלום/דיבור 2016, ספר המחלקה

בחיפה/מרים אבשלום

אָנִי נוֹסַעַת לְחֵיפָה

בָּרַכֶּבֶת

כֻּלָּם מִתְלַבְּשִׁים יָפֶה יוֹתֵר.

נוֹסַעַת לַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית

לִרְאוֹת אִם אַתָּה שָׁם.

 

אָנִי בְּחֵיפָה

לֹא בּוֹכָה.

עוֹד נְסִיעָה אַחַת כָּזֹאת

וָאֳנִי אוּכַל לִנְסֹעַ גַּם לְבַד.

לַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית

אָנִי בָּאָה לְבַד.

מְצַפָּה לִהְיוֹת אִתְּךָ.

 

חָלַמְתִּי עַל עֵץ זַיִת רָזֶה

וְגַם עַל שִׂיחַ מְטַפֵּס שֶׁעוֹטֵף אוֹתִי בְּקוֹצִים.

 

הוֹלֶכֶת בְּחֵיפָה

יוֹדַעַת שֶׁאִם אֶסְתּוֹבֵב

אֶרְאֶה אֵת הַיָּם

אָנִי לֹא מִסְתּוֹבֶבֶת.

בְּכֹל מָקוֹם תָּלוּ לְבָבוֹת

שָׁכַחְתִּי שֶׁיּוֹם הָאַהֲבָה.

 

נוֹסַעַת חֲזָרָה לִירוּשָׁלַיִם.

לֹא נוֹסַעַת לַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית

אָנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה שָׁם

וְזֶה גּוֹרֵם לִי לִבְכּוֹת.

בִּירוּשָׁלַיִם אָנִי לֹא בּוֹכָה.

אוּלַי אֶסַּע שׁוּב לְחֵיפָה.

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים \ מרים אבשלום

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלִּי תָּמִיד מָלֵא

יְלָדִים קְטַנִּים רָצִים, קוֹפְצִים, צוֹחֲקִים וְגַם בּוֹכִים

חֵלֶק מֵהֶם הָאַחִים הַקְּטַנִּים שֶׁלִּי

חֵלֶק מֵהֶם אַחְיָנִים

אֲבָל אֵין  הֶבְדֵּל, הֵם כֻּלָּם יְלָדִים וְהֵם כֻּלָּם שֶׁלָּנוּ

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלִּי תָּמִיד מָלֵא

כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה חַלּוֹנוֹת פּוֹנִים לְכִוּוּנִים שׁוֹנִים

כֻּולָּם פְּתוּחִים וְרַק אֶחָד סָגוּר

תָּלוּי בְּאֵיזֶה צַד יוֹשֵׁב הַתִּינוֹק שֶׁנּוֹלָד אַחֲרוֹן

וְתָמִיד חַם, לִפְעָמִים יוֹתֵר מִדַּי

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלִּי תָּמִיד מָלֵא

צַלָּחוֹת עֲמוּסוֹת בְּאוֹכֵל

וְסוּגִים שׁוֹנִים וּצְבָעִים וְרֵיחוֹת

וְרַק הוֹשַׁטְתְּ יָד וּכְבַר שָׂבַעְתְּ

עוֹד שׁוֹט שֶׁל  ווֹדְקָה בֶּטַח  יְפַנֶּה מָקוֹם

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלִּי תָּמִיד מָלֵא

יֵשׁ טֶלֶוִיזְיָה עוֹבֶדֶת בְּקוֹל גָּבוֹהַ

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שָׁר בַּמִּטְבָּח

אֶחָד צוֹעֵק כִּי אֶחָד אַחֵר לָקַח לוֹ אֵת הַמִּשְׂחָק

וּבְתוֹךְ הָרַעַשׁ הַזֵּה יֵשׁ מָלֵא שֶׁקֶט

 

הַבַּיִת שֶׁל הַהוֹרִים שֶׁלִּי תָּמִיד מָלֵא

וטפו, טפו, טפו

חָמְסָה, חָמְסָה

אֲנַחְנוּ לֹא מָרוֹקָאִים אֲבָל

עָיִן הָרָע, שֶׁלֹּא נֵדַע.

 

מוֹצִ'יצְ'קָה  \ מרים אבשלום

 

מֵאָז שֶׁנּוֹלַדְתִּי אָנִי ציפור.

כְּשֶׁבָּעֲלָה שֶׁל אניה הָיָה בַּחַיִּים

הָיָה הָרִאשׁוֹן לִקְרֹא לִי מוצ'יצ'קה

וְאַהֲבָתִי.

 

קיעקעתי עַל הָעוֹרֵף צופית

שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם שֶׁזֹּאת אָנִי

מוצ'יצ'קה.

 

חָלַמְתִּי שֶׁאֳנִי עַל עָנָף גָּבוֹהַ

אוֹרֶבֶת

לְזָהָב מְנַצְנֵץ

אָנִי יָלְדָה הוֹלֶכֶת תַּחַת עֵץ

מַחְבִּיאָה עֲגִילֵי זָהָב בְּיָדַיִם קְטַנּוֹת

תּוֹפֶסֶת תַּלְתַּלִּים צְעִירִים בְּצִפָּרְנַיִם אֲרֻכּוֹת

צוֹרַחַת – רָע, רָע, רָע.

וכשהתעוררתי נִזְכַּרְתִּי

אָנִי לֹא עורבת

ועורבים לֹא תּוֹקְפִים יְלָדוֹת עִם עֲגִילֵי זָהָב

 

 

וְקָרְאוֹ לִי מוצ'יצ'קה

וְלִפְעָמִים  רַק מוצ'.

 

*  מוֹצִ'יצְ'קָה- ציפור בג'והורי, שפת יהודי אזרבייג'אן.

* מוֹצ'- נשיקה בג'והורי.

 

מודעות פרסומת

קרן פריידנרייך/לה ויטה נואובה

קרן פריידנרייך/ג' כתיבה

לה ויטה נואובה

בחורף ההוא ירד הרבה שלג
כשחיפשנו אוצרות
בביוב של הרגש שהתמוסס, 
כשאמרת שאתה 
זוכר אותי בשמלה פרחונית
שמעולם לא לבשתי.

ואני, בכל זאת
כמו ביאטריצ'ה
בכל זאת, כמו וירגיליוס,
מנסה להתרומם מעלייך
מעל הגוף המתפתל שלך
מנסה לגעת בך ולהבין
למה אתה מתכוון כשאתה אומר
"אנחנו"

הייתי רוח רפאים בירידה הקלילה
אל גיהינום הכפור שלך.
הייתי כל החפצים הרגילים
שאינך רואה כשאתה נכנס בדלת.
הייתי מוכנה לתת לך לראות
גם את המעיים שלי, אם היית

מבקש.

אחרי שאצבעותיך
חפרו קצת בבשר המותניים שלי
התגלגלת עד לקצה המיטה הרחוק 
וניסית להצית את הסיגריה
שלש פעמים.
אמרת שפעם היו מלחמות בעולם,
ועכשיו יש קרבות ממותנים,
יש שמירה על סטאטוס קוו
של הרג.

אני יודעת, אני יודעת. אתה לא אוהב
לישון הרבה.

הלכתי לחלון ונגעתי בחבורות
שנימרו את הבטן שלי.
בבניין מולי תמיד אותו האיש, יושב עירום, 
לצד השלג שמסתחרר בחוץ.

נועה ללוש (א' כתיבה), שירים

חלום על ידיד

מישהו אומר שגשם.
אולי ידיד רחוק
כבר מזמן שהתכוונתי
להתקשר, לשאול לשלומו.

רעיון טוב היה לו,
לטפס על העץ,
כאן נוכל לדבר.

שוב שכחת להביא בגד ים?
שכחתי.
תכנסי עירומה.
הענף רחב, אפשר לשכב
לנוח. המים חמים, כדאי 
להתכרבל.

יבש הרחוב
וידיד רחוק צועד לקראתי,
יש להחליט מיד
אם לומר
הרי היום זה יום ההולדת שלך. מזל טוב!
או
סליחה שלא התקשרתי כשאביך נפטר.

זלדה

אתמול
בפנינת הרחוב
ראיתי אישה אפורה וזהירה
וחשבתי עלייך,
מפסקת המבטים.

נזכרתי באצבעותייך 
אורגות שתי וערב 
חרדה והשתאות.

ביקשתי את שפתייך 
לוחשות נקישה לדלת 
שכמעט והתייתמה.

הניחי לי לעמוד איתך
בפני סף התחנונים
כמו מעל קערת מרק 
שהתנפצה בפני האורחים.

אנא, למדי אותי לפסק את הרחוב.
כמו צורף, להשחיל שרשרת פנינים 
של נשמות אלמוניות.

טבע דומם

הייתי תפוז בקערת הפירות של מאטיס.
פלחים של סליחה, מעורסלים בקרום סיבי לבן מכוסה שמש.
טבור הגבעול התכנס ופנה אליו: בדממה.

נחפנתי בכף ידו
בין כרית האגודל והאצבעות המחוספסות
מקצה מכחולו דיממתי פרדס
הוא קרב אותי לאפו ושאף עוגת תפוזים של יום ראשון.
הוא בחר שמן כחול, ירוק וצהוב
והתבונן.

הכעסתי אותו בשלוות העלה שנח עלי
צחקתי לו בכתם כהה שהפציע מנפילה.
קינאתי לו בדריכותו.
חיכיתי, שידון אותי למסגרת העץ המשויף.

אבירם ארד‏/בוגר המחלקה

אוגי, אחי וחיות אחרות / אבירם ארד‏

‏(קטעים מתוך קובץ "ילדוּת")‏

התאהבתי בהרבה כלבים במהלך חיי. אני יודע באיזה שעות אפשר להיתקל בהם ברחוב והיכן אפשר ‏למצוא ‏אותם וגם איפה הם גרים; אני יודע בדיוק את הרחוב ואת המיקוד ואת הקומה ואת הדלת ‏שמחביאה אותם ‏ממני, וזוכר אם היא קשה כמו פלדה או נעימה באצבעות כי עשויה מעץ, או מתקלפת ‏כמו גזע של ‏אקליפטוס. ואני יודע גם את נקודות הליטוף הרגישות שלהם, של כל כלב וכלב וכלבה. לכל ‏אחד יש נקודה ‏אחרת; יש את זה שאוהב שמלטפים פה ואת זה שאוהב שם, ואת זו שאוהבת שמגרדים ‏לה בצד ימין של עצם ‏הבריח וזוקפת את הראש לרקיע ועוצמת את עין שמאל, ויש את זה שאוהב ‏שמדגדגים לו בבית השחי ‏השמאלי, והרגל האחורית הימנית שלו מתחילה לבעוט מרוב עונג או ‏אינסטינקט; ויש את זו שאוהבת ‏מאחורי האוזן הימנית, אבל לא סתם, אלא בנקודה מסוימת מאוד ‏מאחורי האוזן, ורק באצבע אחת, ואז היא ‏מטה את הראש חזק ימינה לתוך האצבע; ויש את הפיטבול ‏שאוהב שאני מגרד לו ביסודיות את שריר הירך ‏ברגל האחורית, והגב שלו מצטמרר ומסתמרר. וכולם ‏אוהבים ליטופים בבטן ובטוסיק; בטוסיק זה אומר ‏בגב התחתון איפה שמתחבר הזנב; כולם חוץ ‏מגורים – הם עדיין לא מעריכים ליטופים. ‏

ויש גם כלבים כמו לברדורים וגולדנים, שכל הנקודות שלהם רגישות, והם מיד אוהבים אותך בחזרה. ‏

לאברי המין, בכל אופן, אני לא מתקרב למרות שיש כלב אחד שתמיד מנסה להצמיד את הבולבול ‏האדמוני ‏שלו לרגל שלי, אבל אני מוריד אותו בתקיפות, והוא מתעקש שוב ושוב. לקח לו קצת זמן, אך ‏מביקור ‏לביקור הוא מפנים שאסור. ‏

‏ ‏***‏

שתי אוגרות הובאו לבית, מתנת יום הולדת; אחת גדולה, שנייה קטנה. לקטנה קראתי אוגי, ולגדולה ‏אני ‏כבר לא זוכר; אולי לא הספקתי לתת לה שם, אבל כן הספקתי לפחד ממנה. כעבור יום היא הוחזרה ‏לחנות ‏החיות, וזה היה אחרי שהיא ניסתה לחסל את אוגי הקטנה שלי. הדם מכף רגלה הקטנטנה של ‏אוגי, שטפטף ‏על הנסורת, לא הותיר ברירה. ‏

האוגרות אז היו בזיל הזול, חמישה שקלים ליחידה, וכמו שאני מכיר את אימא שלי, היא בטח דרשה ‏את ‏הכסף בחזרה. זה לקח זמן מה – יום, אולי יומיים עד שנעשינו אני ואוגי חברים הכי טובים. הייתי ‏בן ארבע ‏או חמש, ושלוש שנות חייה היו, בלי שום צל ובלי שום ספק ובלי שום כלום, מהשנים הטובות ‏בחיי. פעם ‏בשלושה ימים הייתי מנקה את הנסורת מגללי הקקי הזעירים שלה ומחליף את המים במתקן ‏השתייה החמוד ‏שלה, והיא הייתה מלקלקת את הגולה הכסופה, עוצמת עיניים ושותה בהנאה, והפרצוף ‏החמוד שתפס זווית ‏עת היא שתתה היה נמתח לעברי כמו מפרש שרוצה לרקיע. ואוגי הייתה רצה בלי ‏סוף בתוך הגלגל הצהוב ‏שלה, דקות על גבי דקות; הייתה לה סיבולת לב בריאה כמו שלא הייתה לאף ‏אוגרת בעולם מעולם; והיא ‏הייתה אוגרת אוכל; אוכל לאוגרים – מן מקלונים קטנטנים ואפורים היא ‏הייתה אוגרת בלחיים הרזות שלה, ‏שתפחו ותפחו עד שהיו נפוחות ממש, ועיניה בלטו כמו בלוטים, ‏והראש המפרשי שלה נראה כמו סירת ‏הצלה עגלגלה. ולמרות שידעתי שהיא תצוף כמו ברווזון גומי אם ‏אכניס אותה לאמבטיה, לא עשיתי זאת כי ‏יש לה רגשות לאוגי, כמו לכולם, והיא לא אוהבת להתרחץ, ‏זה מה שאח שלי אומר.‏

‏***‏

כמה צרחות היו אז בחדר; כמה צרחות וכמה צלילים בחדר המבולגן של אח שלי; ואח שלי נראה כמו ‏כוכב ‏רוק, והחדר שלו נראה כמו מאורת סמים; בגדים משתלשלים מהתקרה כנטיפים, גרביים זולגים ‏מידיות ‏הארון, תחתונים מתחרדנים על התריסים, פוסטרים קרועים של 'איירון מיידן' מתקלפים ‏מהקירות, וצלילים ‏עומדים באוויר גם כשלא מנגנים. והצרחות האלה מתועדות על קסטה; אני נתתי את ‏הופעת חיי, והממזר ‏הזה הקליט הכול; צרחתי כמו שמעולם לא צרחתי ולעולם לא אצרח; ואח שלי ‏ליווה אותי בגיטרה, חובט ‏במיתרים כמו איזה מתאגרף, מטלטל את ראשו, ובקבוקיו השחורים מזנקים ‏כנחשים מהקרקפת, מכישים ‏לכל עבר בעוד אני קופץ על המיטה הקטנה שלו ומשחית את גרוני. אז עוד ‏לא היינו ישנים באותו חדר; היה ‏לו חדר משלו, ואני ישנתי באותו חדר עם אחותי. וכשאחותי קיבלה ‏ציצי, התחלפנו, ואני קיבלתי את אח ‏שלי.‏

ואח שלי חבט במיתרים בכל כוחו, ושניים כבר נקרעו, אבל זה לא עצר אותו, וכשהעור הרך בכל ‏אצבעותיו ‏היכן שבוקעות הציפורניים, נפער – גם אז הוא לא חדל והמשיך לנגן ולדמם על הגיטרה כדי ‏ללוות את ‏הצרחות שלי, עד ששבקתי. ‏

‏"אתה יותר טוב מִפּוֹל דִיאַנו", הוא אמר כשחזר מהשירותים, ואצבעותיו מכורבלות בגליל נייר טואלט.‏

‏***‏

כמעט כל הכלבים שהייתי מאוהב בהם, מתו.‏

‏***‏

מדי פעם אימא הרשתה לי לתחוב לאוגי קצת חסה לכלוב, וגם כשהיא לא הרשתה, הייתי תוחב. ‏

‏"לא יותר מדי", אח שלי אומר. ‏

והיינו מבלים יחד, אני ואוגי; אהבתי להוציא אותה מהכלוב ולראות אִתה טלוויזיה, והיא, ‏ברגליה ‏הוורדרדות, הרכות, שהיו כמו גבעולי פטרוזיליה קצרים, טופפה על גופי ודגדגה מכף רגל ועד ‏כתפיים, ‏ומתוך הכתפיים בקע לו ראש, ועליו לא נתתי לה לטופף שמא תחליק ותיפול. וכשהחזקתי ‏אותה בשתי ‏הידיים, היא טיפסה מתוכן כמו צמח מטפס ושוב התחילה לטופף. לקחתי אותה גם לחברים ‏ולחברות מהגן, ‏הייתי משחרר אותה בבית שלי ובבתים של אחרים, ויחד היינו משחקים מחבואים. אוגי ‏השובבה, והיפה ‏והאמיצה אהבה במיוחד להתחבא מאחורי מקררים חשוכים ומפחידים ונוהמים; מקרר ‏הוא נחמד וטעים ‏מלפנים, אבל מאחור הוא יער מפלצות, מתכתי ומפויח; הגב שלו שחור מִשְחור, ועמוד ‏השדרה שלו הוא ‏בכלל עמודי שדרה רבים – צינורות פראיים שמסתעפים כמו ענפים מכושפים. ‏

לפעמים אוגי הייתה לוקחת את המשחק ברצינות רבה מדי וסירבה לצאת מהמחבוא למרות שראיתי ‏אותה, ‏ואני קצת נלחצתי ופיתיתי אותה בעלה של חסה. כמה שהיא אהבה חסה; היא אהבה אותי ואת ‏החסה במידה ‏שווה וידעה היטב שאם אין אני לה – אין חסה לה. ‏

‏***‏

במורד הרצל, לקראת ההצטלבות עם בן גוריון, בבית פרטי ישן נושן, מתגוררת סימבה הכלבה. עוד ‏לא ‏מלאה לה שנה, אבל גם כשהשנה תתמלא לה, היא תישאר קטנה; "היא תישאר קטנה לעד", כך אומר ‏האבא ‏של סימבה – האבא הכמעט זקן של סימבה, שלא רוצה את סימבה; הוא רוצה להיפטר מסימבה, ‏ואני לא ‏רוצה שהוא יתפטר ממנה כי אם הוא יתפטר ממנה, אני לא אוכל לבוא לבקר אותה בחצר ‏ולשחק אִתה, וגם ‏היא לא תוכל לשחק אתי, ולא בטוח שיהיה בכלל מי שישחק אתה כשהיא תפוטר לבית ‏אחר.‏

‏ איך בכלל אפשר לרצות לפטר את סימבה? קטנה וזהובה, עם שיער כמו של ילדה, עיניים חומיות ‏שאכלו ‏הרבה דבש ואוזניים רכות שמתנפנפות מעלה-מטה-מעלה-מטה כמו כנפיים כשהיא רצה, והיא ‏תמיד רצה. ‏אולי בגלל שהוא איש כמעט זקן, והיא כל כך צעירה, אין לו כוח בשבילה במיוחד בגלל ‏שהיא תישאר קטנה ‏לעד מה שאומר שהיא תחיה לעד כי קטנים לא מתים; אבל זה לא באמת נכון, אני ‏יודע שהיא לא תחיה לעד; ‏כלבים מתים, וגם אוגרים, וגם אנשים ואפילו אימא ואבא; כולם מתים ‏בסוף; "זה לא כיף חיים, והחיים הם ‏לא פיקניק"; שמעתי את אבא אומר את זה כשהיינו בפיקניק ‏משפחתי, וכולם סביבו צחקו, אז הצטרפתי גם ‏והסתובבתי מאושר סביב עצמי. ויש גם כאלה שבקושי ‏חיים – כמו הפרחים, וכמו הפרפרים וכמו הדשא ‏שמאחורי הבית, שרק צומח וכבר מחליף הרבה ‏צבעים כמו זיקית ומת.‏

‏***‏

גם לגן הבאתי את אוגי כמה וכמה פעמים. אבל בכל פעם שהבאתי אותה, כל הילדים התנפלו על ‏הכלוב ‏כאילו שמדובר בקוף או קופה, ואותי זה הלחיץ נורא. הכי אהבתי להיות אִתה במקלט הקטן, שבו ‏כלאה ‏אותי הגננת כי סירבתי לישון; ובמקלט הייתי עושה לאוגי מבוכים מורכבים מנעליים, ומגרביים, ‏וּמִלֶגו, ‏ומקוביות, ומתחתונים ומכל דבר אחר שהיה בסביבה, והיא הייתה מפצחת את המבוך בלי מלח ‏וטורפת אותו ‏כאילו חסה מצפה לה בקצה, וזה למרות שבגן לא היו בכלל ירקות – עודדו אותנו ‏לשניצלים ולנקניקיות. ‏ולמרות שכבר אז התחילו הפרסומות של התינוק המצויר השקרן שמכריז ‏ש"אין, אין, אין כמו במבה", אני ‏ידעתי שהיחידה שאין, אין אין כמותה – זו אוגי שלי.‏

‏***‏

לאיש הכמעט זקן יש גם אישה כמעט זקנה כמותו. היא כל הזמן בבית שלהם הישן-נושן, מדי פעם ‏פוקחת ‏קצת את התריסים ומציצה. אולי גם היא לא רוצה את סימבה? סימבה הקטנה, זהובה וחמודה, ‏משתוללת ‏ושמחה, רצה סביבי במהירות מטורפת כמו מכונית על שלט. ואני מנסה לשכנע את אימא ‏ואבא לבוא אתי ‏לראות את סימבה; אנחנו גרים באותו רחוב; דקה הליכה; "בבקשה אימא! בבקשה ‏אבא, בבקשה!" ‏

אז אנחנו הולכים לראות את סימבה, אני ואבא, וסימבה מבינה את גודל המעמד ומתנהגת מאוד יפה; ‏יותר ‏מדי יפה; והנה סימבה שלנו קשורה ברצועה, עולה אתי ועם אבא במעלה רחוב הרצל, ושלושתנו ‏צועדים ‏הביתה, לבית החדש. סימבה, אין לי חצר בשבילך, אבל אני מבטיח להוציא אותך כמה פעמים ‏שתרצי, וגם ‏יהיה לך הרבה יותר כיף אתי מאשר עם האיש הכמעט זקן ואשתו שכמעט זקנה כמותו.‏

‏***‏

אוגי מתה. אוגי האוגרת מתה. אוגי האוגרת שלי מתה. אוגי האוגרת שלי שקיבלתי ליומולדת מתה. ‏אוגי ‏האוגרת שלי שקיבלתי ליומולדת מתה, ואין עוד אוגי, ולא תהיה עוד אוגי.‏

‏***‏

אנחנו עולים במעלית. סימבה נרגשת, הדלת של המעלית נפתחת, יוצאים, הדלת של הבית נפתחת, ‏נכנסים ‏ומשחררים לה את הרצועה; ובאותו רגע ממש, כמו מכונית צעצוע משוגעת שנדפק לה השלט, ‏סימבה ‏מתחילה להתרוצץ בכל הבית, חורשת את הרְצפות, עושה סיבובים סביב השולחן כאילו היא ‏עדיין בחצר של ‏האיש הכמעט זקן וקופצת על הספות. ואימא מסתכלת על אבא, ואבא מסתכל על אימא, ‏ושניהם לא ‏מסתכלים עליי,‏‎ ‎אבל אני יודע שהספות קדושות, והם אומרים שאי אפשר, שאין ברירה, ‏

סימבה יקרה לי, יקרה.‏

‏***‏

‏ ‏ובמקום אוגי יש עכשיו בוני, אוגרת קטנה אחוזת פלצות, ולמרות הפלצות ולמרות שהיא מסרבת ‏לליטופים ‏שלי ולא נותנת לי לנגוע בה, אני אוהב אותה ומחליף לה את האוכל ואת הנסורת, ואת הקקי ‏הגמדי החמוד ‏שלה אני זורק לפח, וכשההורים לא בבית, אני משליך אותו יחד עם הנסורת המלוכלכת ‏דרך החלון כי קקי ‏כזה חמוד מקומו לא בפח; עם קקי כזה צריך לדשן את האדמה ולגדל עצי קקי כדי ‏שיניבו פֵּרות קקי, ‏וכשפֵּרות הקקי יבשילו, אני אמתין עד שהעץ ישחרר, וכשהעץ ירפה אני אאסוף את ‏הקקי ואפזר אותו ‏בחניות של כל הבניינים ברחוב הרצל עד הצומת; את הכביש אסור לי לחצות, אבל ‏יגיע יום וגם אותו אני ‏אחצה בלי רשות. וכל גלגלי המכוניות יתמרחו בפֵרות הקקי מזרעי הקקי של ‏בוני, האוגרת שלי, שמישהו ‏גרם לה לפחד מליטופים, ואותו אדם ועוד רבים אחרים ישלמו על כך. אבל ‏זה לא יהיה תשלום כואב, זה ‏יהיה תשלום מחנך כי הקקי שלה כל כך חמוד, וכולם יבינו שאם הקקי ‏חמוד, אז גם האוגרים חמודים, ‏ואסור להתעלל באוגרים ובטח שלא באוגרות. ובטח שבטח אסור ‏להתעלל בבוני שלי ולגרום לה שלא תהיה ‏מוכנה שאלטף אותה; ולמרות שהיא מפחדת פחד מוות ‏מכפות הידיים שלי ורוטטת בכל פעם שאני נותן לה ‏אוכל ומחליף לה מים, בכל זאת אני משאיר אותה ‏אצלי ולא כופה עליה את הליטופים שלי, ואני מטפל בה, ‏וכך זה יימשך עד שהיא תמות. ובינתיים ‏היחידה שמתה זו אוגי; אוגי האוגרת שלי מתה. ומי שבישר לי ‏שהיא מתה היה אח שלי. ‏

כשבוני תמות, בטח גם אז זה יהיה אחי שיבשר לי, וגם אז כמו עכשיו, אני בטח אהיה עצוב במידה ‏מסוימת, ‏אבל בלי דמעות.‏

‏***‏

ואני ואח שלי הולכים לקבור את אוגי ביער אוסישקין, היער האהוב עלינו. והעננים מטפטפים ‏והחולות ‏בוציים כי לא מזמן השמיים ממש זלפו, וגם עכשיו עדיין קצת, ואנחנו הולכים ושוקעים בבוץ ‏עד הברכיים, ‏וגם אוגי אתנו, סגורה בתוך שתי שקיות ניילון שקופות של סנדווי'ץ לגן. ואחי מסביר ‏שזה בסדר ככה כי ‏היא כבר לא צריכה לנשום, ושתכף נשחרר אותה, והיא תקבל כמה אוויר שהיא ‏צריכה שיספיק לה להרבה ‏זמן מתחת לאדמה, ואני צוחק הרבה; והרגליים שלנו קבורות בבוץ, וזהו – ‏גם אוגי קבורה; ואחי מוצא מוט ‏ברזל חלוד ותוקע אותו על הקבר של אוגי כדי שנוכל לאתר כשנבוא ‏לבקר; והמוט הזה נראה כמו צלב, ‏ואולי בגלל הצלב הזה אלוהים בעתיד ירדוף את אח שלי ולא ירפה, ‏ואח שלי ירדוף אותו, ואלוהים ירדוף ‏אחריו, ושניהם ירדפו אחד אחרי השני כמו זנב של כלב שרודף ‏אחרי כלב, והכלב משתגע ומתחיל גם הוא ‏לרדוף אחרי הזנב שלו, ושניהם, הכלב והזנב, לא מבינים ‏שהם בעצם אחד, וגם אחי לא יבין, והוא ואלוהים ‏ירדפו וירדפו ולא ימצאו, ירדפו עוד ועוד ולא ימצאו ‏ולא ימצאו ולא ימצאו, עד שבסוף אח שלי ‏‎ –‎‏ ישתגע. ‏

 

מעיין רגוניס

בוגרת מחלקת הכתיבה/מתוך "דיבור 2014"

דיוקן/ מעיין רגוניס

בַּגִּלְגּוּל הַבָּא אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִחְיוֹתַ בַּיַעַר הַשָׁחֹר, בְּמֵימֵי הַדָּנוּבָּה

בִּימָמָה אַחַת,

בּוֹקַעַת מִבֵּיצָה מוֹצֵאת זִוּוּג מֵטִילָה בֵּיצִים מֵתָה.

אַתָּה שׁוֹאֵל מָה הַטַּעַם בְּזֶה.

 

קָשֶׁה לִי לְהָבִין מָה לֹא בָּרוּר.

 

 

בית אחד/ מעיין רגוניס

 

בַּמַרְתֵּף עוֹמֵד שֻׁלְחַן עָגֹל לָבָן.

מֻנָּח עָלָיו קַנְקָן קָפֶה קָטָן.

גַּם שְׁנֵי סְפָלִים תּוֹאֲמִים

וּצְלוֹחִית מַתְאִימָה

לְסֵפֶל אֶחָד.

 

 

אַתְּ סוֹחֶבֶת עֶצֶב בְתוֹכֵךְ.

הוא מִתְעַרְבֵּב בֶּחָלָב

וַאֲנִי יוֹנֶקֶת

 

 

אֶתְמוֹל שָׁתַלְתִּי גִּנַּת יָרָק

 

וְאַרְנָב אֶחָד מִסְתוֹבֵב לִי בֶּחָצֵר.

אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁיַּהֲרֹס

אוֹתִי.

 

הִנֵּה אַתְּ, רוֹאָה?

וַאֲנַחְנוּ בַּמִדְבָּר וְיֵשׁ גַּם אֹהֶל

בַּלַּיְלָה שֶׁל אַחֲרֵי הַיּוֹם שֶׁהִיא נָפְלָה

וְאַתְּ שַׁמָעְתְּ אוֹתָהּ צוֹעֶקֶת.

הִנֵּה, אַתְּ זוֹכֶרֶת?

תֵּכֶף תְסַרְקִי לִי אֶת הַשֵּׂעָר

וַאֲנַחְנוּ בַּמִּדְבָּר וְקַר קָפוּא וְהָאֹהֶל סָגוּר,

אָז בִּמְקוֹם לִסְפֹּר כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם

סָפַרְנוּ דֻּבּוֹנִים עַל הַמְּעִיל

אַתְּ אֶת הַסְּגֻלִּים וַאֲנִי אֶת הַיְּרֻקִּים.

וְלָךְ תָּמִיד יָצָא יוֹתֵר.

וְלֹא נִרְדַּמְנוּ.

 

 

לָס מַנְיָאנָס זֶה מְשַׁרְתוֹת שֶׁל כָּבוֹד כְּמוֹ

נְסִיכָה וּמְשַׁרְתוֹת אוֹתָהּ, כְּמוֹ צִיּוּר

הִיא עוֹמֶדֶת בַּמֶּרְכָּז וְחֹשֶׁךְ מֵעָלֶיהָ עַכְשָׁו

הָפוּך- יֵשׁ מֶלֶךְ וּמַלְכָּה, הֵם בַּמֶּרְכָּז.

יֵשׁ צַיָּר שֶׁמְּצַיֵּר צִיּוּר, שֶׁל נְסִיכָה וּמְשַׁרְתוֹת

אֲבָל הֵן שֶׁל כָּבוֹד כְּמוֹ

הַנְּסִיכָה וְאִמָּהּ מַבִּיטוֹת זוֹ בַּזּוֹ

מֵרָחוֹק.

 

 

 

כְּשֶׁאַתָּה לֹא מִסְתַּכֵּל עָלַי

 

חֶלְקֵי גּוּף קְטָנִים נוֹפְלִים מִמֶּנִּי אַט אַט

גּוּף שָׁקוּף.

חֶלְקֵי גּוּף שָׁקוּף קְטָנִים עַל הָרִצְפָּה

מְפֻזָּרִים סְבִיבִי

חֶלְקֵי גּוּף נוֹשְׁרִים

חֲלָקִים חֲלָקִים שֶׁל גּוּף

 

מִמֶּנִּי, מֵהַגּוּף שֶׁלִּי.

לקט/עמליה חציר, סטודנטית לכתיבה

למה צחקה שרה

בעת שאותה עָקַד –
למען חייו שלו
סָפרה מַזָּלוֹת,
וקּראה אֶל בּוֹרְאה
מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן.
וכשבאו הַכְּרוּבִים
אל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטה
לבשר לו על בן-
צחקה 
כולאת בּתוכה שָׁאֲגה:
אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.
בְחַדְרי ליבה הַסָּדוּק, הַמְּנֻפָּץ
ידעה-
ההופך אם
אומה קדושה
לקדשה
קלה המאכלת בידו.
הילדה שלא מתה.
יום הולדת חמישים
אני לא הזמנתי אותך
אבל את היית 
לכל אורך ההכנות שלא היו
לקראת המסיבה שלא תוכננה.

"יש יפות ממנה אך אין יפות כמוה"

יש יפות.
ממנה עולה ריח שום טרי מעורבב בריח דגים
יותר מידי ריח
אך אלה קציצות 
בדיוק כמו שהם אוהבים.
אין יפות כמוה
בחולצת טריקו מוכתמת באקונומיקה
חולצה ישנה שלו כי חבל ללכלך.
אין יפות כמוה
בבטן גדולה, מדולדלת וסדוקה
מהריונות, לידות ואכילת שאריות כי חבל לזרוק
אין יפות כמוה
כשהיא צורחת את עצמה בפעם המאה
שהיא לא המנקה ואין עוזרת כי חבל לשלם. 
אין יפות כמוה
כשהוא חוזר בערב משגרת יומו 
והיא רושפת- עכשיו, הילד, למיון, חום, הקאות כי חבל על הזמן
אין יפות כמוה
כשהיא מסובבת את הגב אליו במיטה
ונוחרת את העדר חלומותיה כי חבל על השינה.
אין, אין יפות ממנה
בכל כך הרבה רגעים קטנים של החיים
היא פשוט כמו שירי אהבה שלא כותבים.

קדמי את הפוסט

סיפור קצר: "טביעה" מאת שירי זינגר

Posted on 4 בינואר 2016

0

חוגרים אותי במושב האחורי ונוסעים אל שיעור השחיה. אני מתפללת בשירותים של הקאנטרי שאעבור את זה בשלום.

אני עומדת – הגב לאסלה והפנים אל דלת התא – ומבצעת: שילוב ידיים שהכל יהיה בסדר, עצימת עיניים שזה יעבור מהר, מסתובבת במקום ויורקת על הרצפה. יוצאת מהמלתחות ונעמדת בקצה הבריכה.

המדריכה אומרת: להיכנס למים ולעשות בועות, אחרי כולם אני נכנסת ומצילה את עצמי מטביעה.

המדריכה אומרת: תכניסי את הראש, הכי חשוב לא להכניס את הראש אבל המדריכה אומרת אז אני מכניסה ועושה קצת בועות, קצת תנועות חדות ברגליים ובידיים, ועכשיו אני חייבת להוציא את הראש ולהשתעל. אני צריכה להשתעל הרבה. לפחות עד שנעבור לעבודת רגליים עם המצוף, אז לא צריך להכניס את הראש. אני נשענת על דופן הבריכה ונחה מהשיעולים.

כל לילה אני מתפללת בבית מאחורי הדלת של האמבטיה שלא אחנק. יורקת על הרצפה, מנגבת עם הרגל, שלא אחלום, סיבוב. יריקה. נשיקה. לאלוהים.

בוקר- בוץ- מעילים. אנחנו הילדות משחקות במתקנים: מהסולם הטיפות מטפטפות לנו על הראש על הידיים לתוך השרוול. מחליטות להרים את שרון. חמש אוחזות במעיל הניילון, שתיים ברגליים, אני מחזיקה את הגב מלמטה שרון נאבקת אני מחבקת חזק, הזרועות שלי ניילון, היא רוצה שנוריד אותה, הזרועות שלה ניילון, הזרועות רקדניות והיא נשמטת לאט לאט לאט, רוקדת בום נופלת לנו מהידיים על הראש, הראש בתוך הבוץ, הבוץ מחליק הוא רקדן, אגרוף, היא מנסה לקום.

אני שולפת את עצמי ומפזרת רסיסי מים. צועדת על מסלול מגומי נגד החלקה. אני הולכת בצעדים גדולים, אני הולכת יפה, הולכת טוב בבגד הים, מגיעה אל המגבת, מטמינה בה את הפנים, את הראש, אבא ניגש.

שאלה: איך היה, תשובה: כיף.

לפעמים הורי מרשים לי לישון איתם במיטה.

אני שוכבת על הצד. לפני נושם גב צר של אשה. הגב פונה לעבר גב רחב, של גבר. למרות שהם עם הגב אלי אני יודעת שהם ערים.

אמא! אמא! אמא! אני מבצעת בלב את הסיבובים, יריקה על הרצפה ונשיקה לאלוהים, אני מכניסה את הראש למים ואז נשיקה ואז לעצום את העיניים.

תכיני לי. לא עכשיו! בשמונה! לא עכשיו! אבא. לא ב…

לא עכשיו! לא. לא. אבא די. כן. איך אתה יודע? אמא. אמא. תכיני אמרת שתכיני לי. אמרת שתכיני לי טוסט, אמרת.

את אמרת. סיבוב במקום. ראיתי ת'קטר החדש אמא. האפור. שהראיתי לך. כזה צבע… לא יראו.

באמת ראיתי אני לא שיקרתי סתם. שילוב ידיים, הכל יהיה בסדר, עצימת עיניים, בחוץ ערימת חפצים גדולים.

אמא..אמא.. תגיד לה איזה רכבת אני. לא פרברית. ת'לא יודע? ת'לא יודע? חיכיתי לה. היא באה. חיכיתי עד תשע. היא באה.

יורקת על הרצפה, מנגבת עם הרגל, מסתובבת, מסתובבת במקום.

לילה טוב אמא, אבא, סיבוב. יריקה. נשיקה.

אין מה לעשות. נשיקה של האצבע. נשיקה לאלוהים.

אחר כך במקלחות: גופים ערומים בכפכפי מקלחת. לק. יד.

מסבנות, חופפות, מקרצפות, מייבשות, ידיים מורחות קרם, כל גוף כאילו אותו הדבר.

האם יש עוד משהו כל כך שחור ואינסופי?

אני רוצה להגיד כל דבר, אפילו: אינטרנט.

איזה קור בחוץ ומשהו חייב לקרות, זה מה שאני חושבת.

ואז מגיעה הנפילה. לא רק אני. לא רק שרון, גם אמא שלי נופלת, וגם המדריכה, גב אל חזה בערימה בתוך המים.

ביום ראשון אני מגיעה לבריכה. פושטת את החולצה הקצרה, את הטרנינג, יש לי בגד ים שלם ארנה סגול בהיר, אני צריכה ללכת לשירותים, אבל אני חובשת את כובע הים השחור עם הפס הכחול העבה. אני מתיישבת על שפת הבריכה ואז עלי להיזכר במופגן ש: רגע… אני צריכה ללכת לשירותים!

נו תכנסי, אומר אבא, ואמא אומרת: נשים לך את המצופים, ותיכנסי. ואז.

המדריכה מתקדמת לעברי. אני צריכה להגיע לשירותים. אני נרתעת ממנה, עושה עם הרגליים תנועות חתירה, כמו שלמדתי. אבל מדרכי הרגליים מהגומי למניעת החלקה נעלמים. עכשיו אני מנסה לאחוז באויר; אני שולחת את הידיים לצדדים וקדימה לצדדים וקדימה. ימין זזה בתנועות חדות למטה ושמאל, בחיתוכים גדולים, גבוה. תנועה יפה נורא לדעתי.

הרסיסים מתרוממים באויר. עוצרים, ואז מתרסקים על המרצפות, ועל המים ובתוך המים. ואז אני שוקעת פנימה. לאחר שבגדו בי למעלה עכשיו הרגליים שלי בועטות, והידיים ממשיכות, כמו קודם.

עכשיו האגרוף שנפתח ונסגר הוא קרוע ופרוש להביא את המכה, לנשוף באבקה, אני יכולה אני משחיזה את היקום ואת הלהבים, הזנבות של החורש בדרך איתנו ואנחנו העיקר, הכי חשוב המדריכה אומרת, יצורים מכונפים, מאוגרפים כל הדרך למטה, העיקר אנחנו יפים, העיקר היד פתוחה, ואני שוחה, ואני שוקעת.

מה את צועקת כל כך חזק, ההורים שלי אומרים. בבית אסור לצעוק, אני צועקת.

אני מתפללת בבית. סיבוב, יריקה. שלא אחלום חלומות רעים, שיזרקו את המדריכה לבריכה, שהיא לא תצליח לצאת. הפרחת נשיקה לאלוהים. תודה.

עכשיו פונה אלי גב.

שרון ואני קופצות גבוה ורוקדות בגלים, עם הגפיים אנחנו משתוללות, רק איתה אפשר לא לדבר, הגופים שלנו אומרים המון, אישה זקנה אדומה כפופה מגלגלת שטיח בתוך ארמון.

עכשיו אני בפנים ואני מסתכלת למעלה. מים. על שפת הבריכה עומדות, רוקדות ומטושטשות מהמים, כל הדמויות כולל אישה אחת בכובע ים ורוד עם בליטות קטנות. הם קוראים לי, ההורים ושרון והמדריכה והילדות מהגן. למה יש בליטות כאלה לכובע הים? מים.

את אשמה שהיא נפלה?

זו לא אשמתי

זו אשמתך שהיא נפלה

איך את יודעת?

כי הוריי נלחמו להוכיח חפותי, הוריי נלחמו עלי להוכיח, ואינני רעה בלא צורך ההוכחה בלי צורך בלי כח.

לנשוף את האגרוף מיד, לפתוח את האצבעות

ואיך את יודעת

שהמדריכה שוקעת

שבבית האם נופלת?

בטעם אני יודעת.

טעם של סבל.

מה היא עושה? הסתובבי אלי, פקחי את העיניים

היא מכניסה את ראשי לתוך המים. היא אומרת להכניס. אומרת לא לנשום ושאז אפשר.

לא לנשום ושזה אפשר. שבכח וברצון אכניס ראשי לאין אוויר, ואז אוציא ואנשום. אומרת מתי לנשום. מתי לא. אומרת שצריך גם לא לנשום. אומרת שאני מחוייבת לאופציה לא לנשום. ללא אוויר. ככה שוחים. ככה מתקדמים. כך.

מה אומרת המדריכה?

תכניסי את הראש ותשחי.

את לא יודעת

אני לא יודעת

לא נכון!

לא נכון היא יודעת!

לא אינני יודעת! אינני יודעת להחזיר את האוויר!

הראש בתוך המים

הגוף בתוך המים

המפרקים בתוך המים

עכשיו תוציאי את הראש!

ועכשיו תוציאי!

מה המדריכה אומרת?

להכניס את הראש.

להכניס את הראש למים.

אומרת גם להוציא?

לא אומרת.

הכנסי למים, הכניסי את הראש למים, תאמרי שוב!

לא אומרת להוציא

לא אומרת?

לא שומעת שאומרת.

הראש בתוך המים.

הראש בתוך המים.

ואז מה?

אני שוקעת.

היכן שוקעת?

אמרי שוב!

שוקעת.

היכן שוקעת?

במיטה.

ואז מה?

לאכול את הסבל

והסבל?

נשיקה.

עם מי התנשקת?

שרון

מי?

שרון

חברה שלי שרון

תאמרי עכשיו!

נשיקה איתה

היכן?

במלתחות של הבריכה

ואז נפלה?

לא אני הפלתי אותה!

החליקה בין המעילים

מעילים גדולים וצבעונים של חורף

 

***

שירי זינגר, יוצרת ספרות חדשה, אמנית, משוררת, בוגרת מנשר לאמנות.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: