אוגי, אחי וחיות אחרות / אבירם ארד
(קטעים מתוך קובץ "ילדוּת")
התאהבתי בהרבה כלבים במהלך חיי. אני יודע באיזה שעות אפשר להיתקל בהם ברחוב והיכן אפשר למצוא אותם וגם איפה הם גרים; אני יודע בדיוק את הרחוב ואת המיקוד ואת הקומה ואת הדלת שמחביאה אותם ממני, וזוכר אם היא קשה כמו פלדה או נעימה באצבעות כי עשויה מעץ, או מתקלפת כמו גזע של אקליפטוס. ואני יודע גם את נקודות הליטוף הרגישות שלהם, של כל כלב וכלב וכלבה. לכל אחד יש נקודה אחרת; יש את זה שאוהב שמלטפים פה ואת זה שאוהב שם, ואת זו שאוהבת שמגרדים לה בצד ימין של עצם הבריח וזוקפת את הראש לרקיע ועוצמת את עין שמאל, ויש את זה שאוהב שמדגדגים לו בבית השחי השמאלי, והרגל האחורית הימנית שלו מתחילה לבעוט מרוב עונג או אינסטינקט; ויש את זו שאוהבת מאחורי האוזן הימנית, אבל לא סתם, אלא בנקודה מסוימת מאוד מאחורי האוזן, ורק באצבע אחת, ואז היא מטה את הראש חזק ימינה לתוך האצבע; ויש את הפיטבול שאוהב שאני מגרד לו ביסודיות את שריר הירך ברגל האחורית, והגב שלו מצטמרר ומסתמרר. וכולם אוהבים ליטופים בבטן ובטוסיק; בטוסיק זה אומר בגב התחתון איפה שמתחבר הזנב; כולם חוץ מגורים – הם עדיין לא מעריכים ליטופים.
ויש גם כלבים כמו לברדורים וגולדנים, שכל הנקודות שלהם רגישות, והם מיד אוהבים אותך בחזרה.
לאברי המין, בכל אופן, אני לא מתקרב למרות שיש כלב אחד שתמיד מנסה להצמיד את הבולבול האדמוני שלו לרגל שלי, אבל אני מוריד אותו בתקיפות, והוא מתעקש שוב ושוב. לקח לו קצת זמן, אך מביקור לביקור הוא מפנים שאסור.
***
שתי אוגרות הובאו לבית, מתנת יום הולדת; אחת גדולה, שנייה קטנה. לקטנה קראתי אוגי, ולגדולה אני כבר לא זוכר; אולי לא הספקתי לתת לה שם, אבל כן הספקתי לפחד ממנה. כעבור יום היא הוחזרה לחנות החיות, וזה היה אחרי שהיא ניסתה לחסל את אוגי הקטנה שלי. הדם מכף רגלה הקטנטנה של אוגי, שטפטף על הנסורת, לא הותיר ברירה.
האוגרות אז היו בזיל הזול, חמישה שקלים ליחידה, וכמו שאני מכיר את אימא שלי, היא בטח דרשה את הכסף בחזרה. זה לקח זמן מה – יום, אולי יומיים עד שנעשינו אני ואוגי חברים הכי טובים. הייתי בן ארבע או חמש, ושלוש שנות חייה היו, בלי שום צל ובלי שום ספק ובלי שום כלום, מהשנים הטובות בחיי. פעם בשלושה ימים הייתי מנקה את הנסורת מגללי הקקי הזעירים שלה ומחליף את המים במתקן השתייה החמוד שלה, והיא הייתה מלקלקת את הגולה הכסופה, עוצמת עיניים ושותה בהנאה, והפרצוף החמוד שתפס זווית עת היא שתתה היה נמתח לעברי כמו מפרש שרוצה לרקיע. ואוגי הייתה רצה בלי סוף בתוך הגלגל הצהוב שלה, דקות על גבי דקות; הייתה לה סיבולת לב בריאה כמו שלא הייתה לאף אוגרת בעולם מעולם; והיא הייתה אוגרת אוכל; אוכל לאוגרים – מן מקלונים קטנטנים ואפורים היא הייתה אוגרת בלחיים הרזות שלה, שתפחו ותפחו עד שהיו נפוחות ממש, ועיניה בלטו כמו בלוטים, והראש המפרשי שלה נראה כמו סירת הצלה עגלגלה. ולמרות שידעתי שהיא תצוף כמו ברווזון גומי אם אכניס אותה לאמבטיה, לא עשיתי זאת כי יש לה רגשות לאוגי, כמו לכולם, והיא לא אוהבת להתרחץ, זה מה שאח שלי אומר.
***
כמה צרחות היו אז בחדר; כמה צרחות וכמה צלילים בחדר המבולגן של אח שלי; ואח שלי נראה כמו כוכב רוק, והחדר שלו נראה כמו מאורת סמים; בגדים משתלשלים מהתקרה כנטיפים, גרביים זולגים מידיות הארון, תחתונים מתחרדנים על התריסים, פוסטרים קרועים של 'איירון מיידן' מתקלפים מהקירות, וצלילים עומדים באוויר גם כשלא מנגנים. והצרחות האלה מתועדות על קסטה; אני נתתי את הופעת חיי, והממזר הזה הקליט הכול; צרחתי כמו שמעולם לא צרחתי ולעולם לא אצרח; ואח שלי ליווה אותי בגיטרה, חובט במיתרים כמו איזה מתאגרף, מטלטל את ראשו, ובקבוקיו השחורים מזנקים כנחשים מהקרקפת, מכישים לכל עבר בעוד אני קופץ על המיטה הקטנה שלו ומשחית את גרוני. אז עוד לא היינו ישנים באותו חדר; היה לו חדר משלו, ואני ישנתי באותו חדר עם אחותי. וכשאחותי קיבלה ציצי, התחלפנו, ואני קיבלתי את אח שלי.
ואח שלי חבט במיתרים בכל כוחו, ושניים כבר נקרעו, אבל זה לא עצר אותו, וכשהעור הרך בכל אצבעותיו היכן שבוקעות הציפורניים, נפער – גם אז הוא לא חדל והמשיך לנגן ולדמם על הגיטרה כדי ללוות את הצרחות שלי, עד ששבקתי.
"אתה יותר טוב מִפּוֹל דִיאַנו", הוא אמר כשחזר מהשירותים, ואצבעותיו מכורבלות בגליל נייר טואלט.
***
כמעט כל הכלבים שהייתי מאוהב בהם, מתו.
***
מדי פעם אימא הרשתה לי לתחוב לאוגי קצת חסה לכלוב, וגם כשהיא לא הרשתה, הייתי תוחב.
"לא יותר מדי", אח שלי אומר.
והיינו מבלים יחד, אני ואוגי; אהבתי להוציא אותה מהכלוב ולראות אִתה טלוויזיה, והיא, ברגליה הוורדרדות, הרכות, שהיו כמו גבעולי פטרוזיליה קצרים, טופפה על גופי ודגדגה מכף רגל ועד כתפיים, ומתוך הכתפיים בקע לו ראש, ועליו לא נתתי לה לטופף שמא תחליק ותיפול. וכשהחזקתי אותה בשתי הידיים, היא טיפסה מתוכן כמו צמח מטפס ושוב התחילה לטופף. לקחתי אותה גם לחברים ולחברות מהגן, הייתי משחרר אותה בבית שלי ובבתים של אחרים, ויחד היינו משחקים מחבואים. אוגי השובבה, והיפה והאמיצה אהבה במיוחד להתחבא מאחורי מקררים חשוכים ומפחידים ונוהמים; מקרר הוא נחמד וטעים מלפנים, אבל מאחור הוא יער מפלצות, מתכתי ומפויח; הגב שלו שחור מִשְחור, ועמוד השדרה שלו הוא בכלל עמודי שדרה רבים – צינורות פראיים שמסתעפים כמו ענפים מכושפים.
לפעמים אוגי הייתה לוקחת את המשחק ברצינות רבה מדי וסירבה לצאת מהמחבוא למרות שראיתי אותה, ואני קצת נלחצתי ופיתיתי אותה בעלה של חסה. כמה שהיא אהבה חסה; היא אהבה אותי ואת החסה במידה שווה וידעה היטב שאם אין אני לה – אין חסה לה.
***
במורד הרצל, לקראת ההצטלבות עם בן גוריון, בבית פרטי ישן נושן, מתגוררת סימבה הכלבה. עוד לא מלאה לה שנה, אבל גם כשהשנה תתמלא לה, היא תישאר קטנה; "היא תישאר קטנה לעד", כך אומר האבא של סימבה – האבא הכמעט זקן של סימבה, שלא רוצה את סימבה; הוא רוצה להיפטר מסימבה, ואני לא רוצה שהוא יתפטר ממנה כי אם הוא יתפטר ממנה, אני לא אוכל לבוא לבקר אותה בחצר ולשחק אִתה, וגם היא לא תוכל לשחק אתי, ולא בטוח שיהיה בכלל מי שישחק אתה כשהיא תפוטר לבית אחר.
איך בכלל אפשר לרצות לפטר את סימבה? קטנה וזהובה, עם שיער כמו של ילדה, עיניים חומיות שאכלו הרבה דבש ואוזניים רכות שמתנפנפות מעלה-מטה-מעלה-מטה כמו כנפיים כשהיא רצה, והיא תמיד רצה. אולי בגלל שהוא איש כמעט זקן, והיא כל כך צעירה, אין לו כוח בשבילה במיוחד בגלל שהיא תישאר קטנה לעד מה שאומר שהיא תחיה לעד כי קטנים לא מתים; אבל זה לא באמת נכון, אני יודע שהיא לא תחיה לעד; כלבים מתים, וגם אוגרים, וגם אנשים ואפילו אימא ואבא; כולם מתים בסוף; "זה לא כיף חיים, והחיים הם לא פיקניק"; שמעתי את אבא אומר את זה כשהיינו בפיקניק משפחתי, וכולם סביבו צחקו, אז הצטרפתי גם והסתובבתי מאושר סביב עצמי. ויש גם כאלה שבקושי חיים – כמו הפרחים, וכמו הפרפרים וכמו הדשא שמאחורי הבית, שרק צומח וכבר מחליף הרבה צבעים כמו זיקית ומת.
***
גם לגן הבאתי את אוגי כמה וכמה פעמים. אבל בכל פעם שהבאתי אותה, כל הילדים התנפלו על הכלוב כאילו שמדובר בקוף או קופה, ואותי זה הלחיץ נורא. הכי אהבתי להיות אִתה במקלט הקטן, שבו כלאה אותי הגננת כי סירבתי לישון; ובמקלט הייתי עושה לאוגי מבוכים מורכבים מנעליים, ומגרביים, וּמִלֶגו, ומקוביות, ומתחתונים ומכל דבר אחר שהיה בסביבה, והיא הייתה מפצחת את המבוך בלי מלח וטורפת אותו כאילו חסה מצפה לה בקצה, וזה למרות שבגן לא היו בכלל ירקות – עודדו אותנו לשניצלים ולנקניקיות. ולמרות שכבר אז התחילו הפרסומות של התינוק המצויר השקרן שמכריז ש"אין, אין, אין כמו במבה", אני ידעתי שהיחידה שאין, אין אין כמותה – זו אוגי שלי.
***
לאיש הכמעט זקן יש גם אישה כמעט זקנה כמותו. היא כל הזמן בבית שלהם הישן-נושן, מדי פעם פוקחת קצת את התריסים ומציצה. אולי גם היא לא רוצה את סימבה? סימבה הקטנה, זהובה וחמודה, משתוללת ושמחה, רצה סביבי במהירות מטורפת כמו מכונית על שלט. ואני מנסה לשכנע את אימא ואבא לבוא אתי לראות את סימבה; אנחנו גרים באותו רחוב; דקה הליכה; "בבקשה אימא! בבקשה אבא, בבקשה!"
אז אנחנו הולכים לראות את סימבה, אני ואבא, וסימבה מבינה את גודל המעמד ומתנהגת מאוד יפה; יותר מדי יפה; והנה סימבה שלנו קשורה ברצועה, עולה אתי ועם אבא במעלה רחוב הרצל, ושלושתנו צועדים הביתה, לבית החדש. סימבה, אין לי חצר בשבילך, אבל אני מבטיח להוציא אותך כמה פעמים שתרצי, וגם יהיה לך הרבה יותר כיף אתי מאשר עם האיש הכמעט זקן ואשתו שכמעט זקנה כמותו.
***
אוגי מתה. אוגי האוגרת מתה. אוגי האוגרת שלי מתה. אוגי האוגרת שלי שקיבלתי ליומולדת מתה. אוגי האוגרת שלי שקיבלתי ליומולדת מתה, ואין עוד אוגי, ולא תהיה עוד אוגי.
***
אנחנו עולים במעלית. סימבה נרגשת, הדלת של המעלית נפתחת, יוצאים, הדלת של הבית נפתחת, נכנסים ומשחררים לה את הרצועה; ובאותו רגע ממש, כמו מכונית צעצוע משוגעת שנדפק לה השלט, סימבה מתחילה להתרוצץ בכל הבית, חורשת את הרְצפות, עושה סיבובים סביב השולחן כאילו היא עדיין בחצר של האיש הכמעט זקן וקופצת על הספות. ואימא מסתכלת על אבא, ואבא מסתכל על אימא, ושניהם לא מסתכלים עליי, אבל אני יודע שהספות קדושות, והם אומרים שאי אפשר, שאין ברירה,
סימבה יקרה לי, יקרה.
***
ובמקום אוגי יש עכשיו בוני, אוגרת קטנה אחוזת פלצות, ולמרות הפלצות ולמרות שהיא מסרבת לליטופים שלי ולא נותנת לי לנגוע בה, אני אוהב אותה ומחליף לה את האוכל ואת הנסורת, ואת הקקי הגמדי החמוד שלה אני זורק לפח, וכשההורים לא בבית, אני משליך אותו יחד עם הנסורת המלוכלכת דרך החלון כי קקי כזה חמוד מקומו לא בפח; עם קקי כזה צריך לדשן את האדמה ולגדל עצי קקי כדי שיניבו פֵּרות קקי, וכשפֵּרות הקקי יבשילו, אני אמתין עד שהעץ ישחרר, וכשהעץ ירפה אני אאסוף את הקקי ואפזר אותו בחניות של כל הבניינים ברחוב הרצל עד הצומת; את הכביש אסור לי לחצות, אבל יגיע יום וגם אותו אני אחצה בלי רשות. וכל גלגלי המכוניות יתמרחו בפֵרות הקקי מזרעי הקקי של בוני, האוגרת שלי, שמישהו גרם לה לפחד מליטופים, ואותו אדם ועוד רבים אחרים ישלמו על כך. אבל זה לא יהיה תשלום כואב, זה יהיה תשלום מחנך כי הקקי שלה כל כך חמוד, וכולם יבינו שאם הקקי חמוד, אז גם האוגרים חמודים, ואסור להתעלל באוגרים ובטח שלא באוגרות. ובטח שבטח אסור להתעלל בבוני שלי ולגרום לה שלא תהיה מוכנה שאלטף אותה; ולמרות שהיא מפחדת פחד מוות מכפות הידיים שלי ורוטטת בכל פעם שאני נותן לה אוכל ומחליף לה מים, בכל זאת אני משאיר אותה אצלי ולא כופה עליה את הליטופים שלי, ואני מטפל בה, וכך זה יימשך עד שהיא תמות. ובינתיים היחידה שמתה זו אוגי; אוגי האוגרת שלי מתה. ומי שבישר לי שהיא מתה היה אח שלי.
כשבוני תמות, בטח גם אז זה יהיה אחי שיבשר לי, וגם אז כמו עכשיו, אני בטח אהיה עצוב במידה מסוימת, אבל בלי דמעות.
***
ואני ואח שלי הולכים לקבור את אוגי ביער אוסישקין, היער האהוב עלינו. והעננים מטפטפים והחולות בוציים כי לא מזמן השמיים ממש זלפו, וגם עכשיו עדיין קצת, ואנחנו הולכים ושוקעים בבוץ עד הברכיים, וגם אוגי אתנו, סגורה בתוך שתי שקיות ניילון שקופות של סנדווי'ץ לגן. ואחי מסביר שזה בסדר ככה כי היא כבר לא צריכה לנשום, ושתכף נשחרר אותה, והיא תקבל כמה אוויר שהיא צריכה שיספיק לה להרבה זמן מתחת לאדמה, ואני צוחק הרבה; והרגליים שלנו קבורות בבוץ, וזהו – גם אוגי קבורה; ואחי מוצא מוט ברזל חלוד ותוקע אותו על הקבר של אוגי כדי שנוכל לאתר כשנבוא לבקר; והמוט הזה נראה כמו צלב, ואולי בגלל הצלב הזה אלוהים בעתיד ירדוף את אח שלי ולא ירפה, ואח שלי ירדוף אותו, ואלוהים ירדוף אחריו, ושניהם ירדפו אחד אחרי השני כמו זנב של כלב שרודף אחרי כלב, והכלב משתגע ומתחיל גם הוא לרדוף אחרי הזנב שלו, ושניהם, הכלב והזנב, לא מבינים שהם בעצם אחד, וגם אחי לא יבין, והוא ואלוהים ירדפו וירדפו ולא ימצאו, ירדפו עוד ועוד ולא ימצאו ולא ימצאו ולא ימצאו, עד שבסוף אח שלי – ישתגע.
מנשרון 
Posted on 4 בינואר 2016
0